לפני כשנה עברנו לגור בבית של ההורים שלי, הבית שבו גדלתי. יש משהו קצת מוזר בלחזור כאדם מבוגר למקום שבו היית ילדה. פתאום אני מסתכלת אחרת על החדרים, על המטבח, על החצר ואפילו על החלטות תכנוניות שפעם נראו לי ממש לא הגיוניות.
במקרה שלי, אחת מהן הייתה הפטיו. הבית כולו בנוי סביב פטיו פנימי ענק, כמעט 50 מטרים רבועים, מלא בצמחייה ואור טבעי. בתור ילדה, אני מודה שממש לא הבנתי את הקונספט. מבחינתי זה היה בזבוז משווע של נדל"ן. אחותי ואני חלקנו חדר, ובמרכז הבית יש חלל עצום שמוקדש למה בדיוק? לעציצים?! אני זוכרת שחשבתי לעצמי לא פעם: למה אנחנו שתי אחיות בחדר כשאפשר היה לסגור את כל הדבר הזה ולבנות כאן עוד שני חדרים לפחות?
עברו מאז לא מעט שנים, חזרתי אל אותו הבית כאמא בעצמי, ופתאום אני מבינה בדיוק למה ההורים שלי התעקשו עליו
להכניס את החוץ פנימה
הפטיו הזה עושה משהו לבית שקשה לי להסביר רק במונחים של עיצוב.
כמעט מכל מקום שמסתכלים ממנו רואים ירוק. האור נכנס פנימה, הצמחייה נמצאת ממש במרכז החיים שלנו, ויש תחושה שהחוץ והפנים קצת מתערבבים. ודווקא היום אני מעריכה את זה הרבה יותר. כי החיים שלנו הפכו עם השנים להרבה יותר סגורים. אנחנו עוברים מהבית למכונית, מהמכונית למשרד או לקניון וחוזרים הביתה. בקיץ המזגן עובד, בחורף סוגרים חלונות, ובין לבין אנחנו מבלים אינספור שעות מול טלפונים, מחשבים וטלוויזיות. אפילו בלי לשים לב, אפשר להעביר יום שלם כמעט בלי לפגוש באמת שמש, רוח, אדמה או צמח... ואז אני מסתכלת על הפטיו וחושבת שאולי ההורים שלי הבינו משהו שאני הייתי צריכה להתבגר כדי להבין
לא צריך פטיו של 50 מטר
ברור לי שפטיו ענק באמצע הבית הוא לא בדיוק משהו שאפשר להמליץ לכל אחד להוסיף בסוף השבוע הקרוב (-: אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שלא באמת צריך פטיו ענק כדי להכניס קצת טבע הביתה. לפעמים מספיק לפתוח חלון, לבחור וילון שלא חוסם את כל האור, להניח כמה עציצים או פשוט לסדר את פינת הישיבה כך שנוכל לראות ממנה קצת שמיים וירוק. אלה נשמעים כמו דברים קטנים, אבל בעיניי הם משנים מאוד את התחושה בבית
ומה עם פרחים?
גם זרי פרחים נכנסים אצלי בדיוק לאותה קטגוריה. אני אוהבת פרחים בבית לא רק בגלל שהם יפים. יש משהו בזר פרחים טרי שמכניס פנימה חתיכה קטנה מהחוץ. הצבעים משתנים, לפעמים יש ריח עדין בחדר, הפרחים נפתחים בהדרגה ואפילו העובדה שהם לא נשארים לנצח היא חלק מהעניין. בניגוד לתמונה שתלויה על הקיר או לחפץ נוי שנמצא באותו מקום במשך שנים, פרחים חיים. היום הזר נראה בצורה אחת ובעוד יומיים הוא כבר נראה קצת אחרת. אני אוהבת להניח זר על השולחן או בפינת העבודה, ולפעמים אפילו כמה ענפים ירוקים או פרחים פשוטים בתוך כלי שיש בבית עושים מבחינתי את העבודה. לא צריך להפוך את הבית לג'ונגל וגם לא להזמין זר ענק בכל שבוע. הרעיון הוא פשוט שיהיה בו משהו חי.
הילדה שבי עדיין הייתה מעדיפה חדר
אני לא בטוחה שאצליח לשכנע את הילדה שהייתי אז ש-50 מטרים רבועים של פטיו עדיפים על חדר פרטי. יש גבול גם לכוחה של הנוסטלגיה (-:אבל היום, כשאני יושבת באותו הבית ומסתכלת על הצמחייה שנמצאת ממש בלב שלו, אני מבינה את הבחירה הזאת אחרת לגמרי. הפטיו לא היה שטח מבוזבז, הוא נתן לבית משהו שעוד חדר כנראה לא היה יכול לתת לו - אור, ירוק, אוויר ותחושה של טבע שנמצא איתנו גם כשאנחנו בפנים. ובעולם שבו אנחנו מוקפים יותר ויותר במסכים, בטון, מזגנים ותאורה מלאכותית, אני מרגישה שאנחנו צריכים את הדברים האלה אפילו יותר מפעם
